סיבה למסיבה. סיכום שבוע העיצוב מילנו 2015

עיצוב ואוכל, שיתוף פעולה עם חברות יוקרה, הדפסות תלת ממד והמערב הפרוע של המדיות החברתיות: מיה דבש ביקרה בשבוע העיצוב של מילנו

זה הפך להיות ספורט לאומי או מוטב לומר בינלאומי – העיסוק בשאלה אם אפשר כבר להספיד את יריד העיצוב במילנו ולפנות למקומות אחרים או שמילנו היא עדיין בירת העיצוב הבינלאומית. מדי שנה, בשנים האחרונות, מעצבים בכירים, מבקרי עיצוב ידועים ושאר כותבים ומהגגים, מעלים תהיות לגבי הרלוונטיות של היריד, תסכול ואכזבה מהליקויים, בצע הכסף וההתמסחרות הכללית שלו.

המעצב הבכיר ג׳ספר מוריסון הציע כבר ב-2013 לשנות את שם היריד ל-Salone del Marketing (וחזר בו בינתיים – ״זהו ללא ספק האירוע החשוב ביותר לתעשיית הרהיטים״, הוא אמר לפני שבוע במילנו). לעומתו, אליס רוסתורן, מבקרת העיצוב של הניו יורק טיימס, ממשיכה לטעון שזהו יריד מכירתי המעדיף מיתוג ושיווק על פני עיצוב, ובעיקר תוהה איך בעולם שבו תפקיד העיצוב משתנה ללא הרף ודיסציפלינות כמו טכנולוגיה ועיצוב שירות חשובים יותר מרהיטים, איך בעולם כזה לכיסאות ושולחנות יש עדיין השפעה גדולה כל כך בעולם העיצוב.

והקהל? הקהל מצביע ברגליו וגודש את העיר והאירועים סביבה. 310,840 מבקרים היו השנה ביריד, כך לפי מארגניו. 69 אחוזים מהמציגים, כך מתברר, היו ממדינות שונות בעולם וביניהן רוסיה, סין וגם המזרח התיכון, ובמיוחד – ערב הסעודית, לבנון ומצרים.

הכניסה לסלון דה מובילה. צילום: Saverio Lombardi Vallaur

הכניסה לסלון דה מובילה. צילום: Saverio Lombardi Vallaur

הכניסה לסלון דה מובילה. צילום: Alessandro Russotti

הכניסה לסלון דה מובילה. צילום: Alessandro Russotti

אז נכון שגם השנה לא ניתן היה לצפות במהפכה גדולה שתשנה את פני העיצוב, אלפי אנשים לא גדשו גלריה קטנה כמו בשנת 1981 כשקבוצת ממפיס הציגה את התערוכה הראשונה במסגרת היריד במילנו עם רהיטים עליזים וילדותיים שהזכירו יותר תפאורה של קזינו בלאס וגאס מכל דבר אחר, ובין לילה הזניקו את חברי הקבוצה לרמת כוכבים; ונכון שתחושת הקדרות, תוצר של המשבר הכלכלי המתמשך, מלווה את האירועים והתצוגות ומשפיעה על גודלן והרכבן ובעיקר על רמת הנועזות שלהם. אבל דווקא עובדות אלה מבליטות עוד יותר את הישגי היריד עצמו, זה שכולם ממהרים להספיד.

MagentaRoom2a

סטודיו מג׳נטה

סטודיו מג׳נטה

סטודיו מג׳נטה

דווקא השנה בלטה לעין נוכחותן של החברות הגדולות בתחומי היריד, כמעין צעד של הבעת אמון שבו החברות הגדולות – שחלקן הדירו רגליהן מהיריד בשנים האחרונות – והציגו ביריד עצמו. גם אם קשה היה לעתים להבחין אם הכיסא שזה עתה ראית היה בדוכן של Vitra או בזה של Cassina, גם אם ההבדלים בין החברות מיטשטשים והשפה העיצובית או המיתוגית שלהם לא ממש ברורה, עצם נוכחותם ביריד וההצגה של רהיטים חדשים בתחומם היו עדות לכך, שלמרות כל השינויים החלים בעולם העיצוב הצורך הבסיסי ברהיטים מעוצבים לא נעלם ואולי אפילו מקבל כוח מחודש.

ספת Polder של הלה יונגריוס לוויטרה. צילום: Marc Eggimann

ספת Polder של הלה יונגריוס לוויטרה. צילום: Marc Eggimann

כורסה של ריצ׳ארד האטן למורוסו. צילום: Alessandro Paderni

כורסה של ריצ׳ארד האטן למורוסו. צילום: Alessandro Paderni

אז גם אם לא היו מגמות הופכות עולם עדיין היו כאלה שהעסיקו לא מעט מהמשתתפים והעידו על הלך רוח כללי.

לא רק על האוכל לבדו

אחת המגמות הבולטות היתה עיצוב אוכל. התערוכה הנרחבת Arts and Foods במוזיאון העיצוב בטריאנלה, שבחנה את היחסים בין אמנות לעיצוב לטקסי אוכל, השתרעה על פני שלוש קומות המוזיאון שבהן הוצגו ציורים, פסלים, סרטים, מודלים אדריכליים, תפריטים, אובייקטים היסטוריים ומיצבים, שבחנו את נושא האוכל והאכילה מ-1851 ועד היום. מעבר לתערוכה זו ולקטנות יותר ברחבי העיר, בלטו במיוחד תנועות הנגד הלעומתיות שהחליטו לעסוק בנושא מהיבט אחר המאפשר נקודת מבט ביקורתית יותר. כזו היתה התערוכה A Stomaco Vuto (על בטן ריקה) שהציגה פרויקטים שעסקו דווקא בצום או הימנעות, וכזו היתה התערוכה הבוטה יותר של הסטודנטים מהאקדמיה לעיצוב באיינדהובן, שעסקה באחד התוצרים הפחות מדוברים של עולם המזון – ההפרשות שלו. תחת הכותרת EAT SHIT הציגו הסטודנטים פרויקטים שחקרו, כדבריהם, ״את הקצוות המנוגדים של מערכת העיכול שלנו״. הקשר בין עיצוב למזון אינו חדש בכלל ובשבוע העיצוב במילנו בפרט, אבל העיסוק הזה במזון ועיצוב באקדמיה בהחלט מעיד על כיוון מעניין.

Eat Shit by by Thomas Widdershoven

Eat Shit by by Thomas Widdershoven

Eat Shit, Design Academy Eindhoven

Eat Shit, Design Academy Eindhoven

שיתוף פעולה עם חברות יוקרה

שתי תערוכות שאי אפשר היה להתעלם מהן, וגררו את התגובות הנלהבות ביותר, העידו על שיתוף הפעולה הפורה בין מעצבים לחברות עיצוב, המניב פרויקטים מרתקים. אחת מהן היא התערוכה של סטודיו Nendo היפני שהוצגה כמעין רטרוספקטיבה של שנה אחת (2014-2015) – שיתוף פעולה בין הסטודיו ל-19 מותגי עיצוב מוכרים.

חברת לואי ויטון הזמינה מעצבים לעצב אובייקטים לסדרה Nomades Objects. בארמון יפהפה הוצגו האובייקטים ותפסו מקום ראוי בלי להניח לחלל להעיב על המוצגים עצמם. בלטו במיוחד האובייקטים שעיצבו יעל מר ושי אלקלעי מסטודיו Raw Edges.

Nendo works. Photo by Joakim Blockstrom

Nendo works. Photo by Joakim Blockstrom

Rain bottle by Nendo. Photo: Hiroshi Iwasaki

Rain bottle by Nendo. Photo: Hiroshi Iwasaki

 

Raw Edges for Louis Vuitton

Raw Edges for Louis Vuitton

Raw Edges for Louis Vuitton

Raw Edges for Louis Vuitton

״זה שאפשר להדפיס משהו במדפסת תלת ממדית לא אומר שצריך״

״למה להשתמש בטכנולוגיה הנפלאה הזו (הדפסה תלת ממדית) כדי ליצור נעליים לא פרקטיות ולא נוחות?״, שאלו גולשים שנדרשו להגיב לאחד המופעים היותר מאתגרים של תוצרי המדפסת התלת ממדית בחיינו. בתערוכה Re-Investing Shoes הוצגו נעליים שעוצבו על ידי חמישה אדריכלים ומעצבים בכירים והודפסו במדפסת תלת ממדית. האדריכל רם קולהאס (לא לבלבל עם דודו – האדריכל הנודע), מייסד מותג הנעליים UNITED NUDE, פנה לכמה אדריכלים ומעצבים ידועים כמו זאהה חדיד, רוס לאבגרוב ומייקל יאנג, וביקש מהם לעצב נעליים פיסוליות לחברה רק על ידי שימוש במדפסת תלת ממדית. קולהאס הודה שיותר מכל רצה ליצור אובייקטים אסתטיים שיעוררו דיון כמו בעולם האמנות, ולאו דווקא כאלה שיועדו לנעילה.

התוצאה מעידה על כך שהמשאלה שלו התגשמה במלואה: הנעליים כמובן לא נראות נוחות והן בהחלט עוררו דיון ובעיקר אינספור תגובות כמו אלה שלמעלה. אבל, חשוב מכך, הן מאירות זוויות נוספות של השימוש במדפסת תלת ממדית.

נעלי Flames בעיצוב זאהה חדיד ל-United Nude

נעלי Flames בעיצוב זאהה חדיד ל-United Nude

נעלי Ilabo בעיצוב רוס לאווגרוב ל-United Nude

נעלי Ilabo בעיצוב רוס לאווגרוב ל-United Nude

חוסר האנושיות של האלקטרוניקה

התבוננות אחרת על עולם הטכנולוגיה באה לידי ביטוי בעבודותיהם של הסטודנטים מאוניברסיטת ECAL בלוזאן. הם הציגו קבוצה של מיצבים אינטראקטיביים המראים איך טלפונים ניידים, מצלמות ותופעת הסלפי שינו את האופן שבו אנו מתבוננים. בתערוכה PhotoBooth נתבקשו הסטודנטים לבדוק את התופעה של צילום פורטרטים עצמיים בטלפונים ניידים. התוצאה כללה כמה מופעים מרתקים והציגה פתרונות ושכלולים לתופעת הסלפי. התערוכה, שאיפשרה השתתפות קהל, היתה בין המשעשעות והמרתקות במילנו, והאירה את הצורך העז של הצופים להיות פעילים בתערוכות, צורך שאינו מנוצל דיו ביריד במילנו ומותיר את הקהל פאסיבי ברובו.

The Selfie Project by ECAL

The Selfie Project by ECAL

The Selfie Project by ECAL

The Selfie Project by ECAL

המערב הפרוע של המדיות החברתיות

העיסוק בתופעת הסלפי בפרט, והשפעת הרשתות החברתיות בכלל על עולם העיצוב, העסיקו השנה מעצבים רבים. תלונות של מעצבים בכירים כמו פטרישיה אורקיולה, קונסטנטין גרצ׳יץ ופיליפ סטארק, שמבקרים אינם מתבוננים בכלל באובייקטים, הם רק מועדים עליהם בניסיון לצלם אותם, דוחפים עזרים אלקטרוניים לתוך פניהם של המעצבים בניסיון לראיין אותם בכל מחיר ומתעקשים לעשות איתם סלפי בכל רגע נתון, איחדו את המעצבים בדעה שהמדיה הדיגיטלית לא רק תורמת אלא גם משחיתה את עולם העיצוב. אין ספק שהמדיות החברתיות ושאר הפלטפורמות הוויזואליות שינו לחלוטין את יחסי הכוח בעולם העיצוב, אבל האם הן עושות יותר מזה? האם הן מאפשרות למעצבים להציג מוצרים העוסקים יותר בצורה מאשר בתוכן או בתפקוד? ולחברות עיצוב להיענות לתגובות הקהל ולהוציא לשוק מוצרים שאינם לגמרי אפויים?

אין ספק שהשאלות האלה ימשיכו להעסיק את עולם העיצוב ואת המעצבים בשנים הקרובות, ואולי אפילו ביתר שאת. כבר היום הצלחתם של פרויקטים רבים נמדדת בכמות התמונות שלהם המועלות לאינסטגרם. כך למשל המיצג Movements, שעיצב פיליפ מלואה לאבן קיסר, הוכתר על ידי לא מעט מגזינים כאחד הפרויקטים האהובים במילנו, וכאחד הפרויקטים המצולמים ביותר באינסטגרם בשבוע האחרון – עדות נוספת לכך שכשמאפשרים לקהל לקחת חלק ולהיות פעיל ולא רק צופה פאסיבי, ההנאה מעיצוב גדולה יותר.

מתוך המסיבה של מגזין Wallpaper בשיתוף אבן קיסר

מתוך המסיבה של מגזין Wallpaper בשיתוף אבן קיסר

מתוך המסיבה של מגזין Wallpaper בשיתוף אבן קיסר

מתוך המסיבה של מגזין Wallpaper בשיתוף אבן קיסר

 

תגובות